מהגרי אקלים והעיר הגדולה

מהדלתה של וייטנאם ועד הסהר הלא כל-כך פורה, שינוי האקלים מגביר הגירה של קהילות אל הערים, מצית סכסוכים אלימים, משנה כלכלות ויוצר סביבה חדשה
בקיצור:
1. השפעות שליליות של שינוי האקלים על איזורי מחייה שונים בעולם גורמות לעלייה בהגירה ולעקירה של אוכלוסיות שלמות מבתיהם. באיזורים מסויימים בעולם התופעה הזו הולכת ומתגברת והיא צפויה להפוך משמעותית עוד יותר ברחבי העולם במהלך העשורים הבאים, ולגרום להשלכות חברתיות-כלכליות משמעותיות מאוד – בעיקר בקרב השכבות החלשות ביותר באוכלוסייה.
2. הניסיון לצמצם את הפגיעה באזורים אלה לעתים דווקא מחריפה עם התפתחות ההתמודדות עם שינוי האקלים: פרויקטים של הסתגלות לתנאים המשתנים שיוזמים השלטונות כדי לסייע לתושבים שנפגעים מהם גורמים פעמים רבות עקב מחסור בידע ובחירות לא מושכלות דווקא לפגיעה בקהילות ולהגברת ההגירה.
3. ההגירה האקלימית מגבירה את תופעת העיור: ב-2050 צפויים יותר משני שליש מאוכלוסיית העולם להתגורר בערים, אך כבר היום אלו נעדרות תשתיות לתמוך באופן מקיים בגידול האוכלוסייה. הבעיות הסביבתיות – זיהום אויר, זמינות מים, צריכת אנרגיה, טיפול בפסולת, זיהום אור ורעש, ואובדן קרקע לנדל"ן – מתעצמות, ובעיית שינוי האקלים פשוט עוברת מיקום מחדש.

אזור הדלתה של נהר המקונג בווייטנאם, שבו מתגוררים כ-17 מיליון וחצי איש, הוא מרחב חקלאי המייצא בעיקר אורז, פירות ים ופירות מטעים. בעשור השני של המאה עזבו אותו כמיליון אנשים ושיעור ההגירה השנתי ממנו כפול מזה של אזורים אחרים בווייטנאם. מדוע? ייתכן שאת ההסבר לכך ניתן למצוא גם בהשפעות השליליות של שינוי האקלים על האזור: בתים שצנחו בשל הצפות וארוזיה של קו החוף, מליחות המים שאינה מאפשרת גידולים מסורתיים ומגבילה גם את האפשרות לנסות גידולים חדשים, אירועי בצורת תכופים, סחף קרקע פורייה, וגם שינוי בהסעה של חומרי ההזנה והמשקע הבונים את הדלתה ומאפשרים את גידולי החקלאות.

מחקר משותף לחוקרים מאנגליה ומווייטנאם שביקש לבדוק תנובה של גידולי אורז מצא, כי ב-2013 (ושוב ב-2016) במחוזות רבים בדלתה של המקונג היתה התנובה כמעט אפסית בעיקר בשל חדירת מים מליחים ובצורת – שתיהן תופעות שעליה בתדירותן קשורה למשבר האקלים.

אלו הן בעיקר השכבות החלשות ביותר באוכלוסייה שנאלצות בלית ברירה, בשל שינוי האקלים, לעזוב את ביתן, לרוב למקומות אחרים בתוך המדינה. הסטטיסטיקה הממשלתית בווייטנאם מראה כי אחד ממאה תושבים עזב את האזור מיד לאחר השנים הקשות לחקלאים בעשור זה; אפשר אולי להניח כי המספרים האמיתיים גדולים עוד יותר.

מיזמים שמחריפים את הפגיעה

תנועת אנשים על גבי הגלובוס היא חלק מההיסטוריה האנושית והסיבות לה רבות; חלק הגירה מרצון וחלק עקירה בשל אסון או בשל גירוש בכוח. במקרים רבים מדובר בטרגדיה אנושית שאינה מוצאת מענה במקומות המוצא, בתחנות הביניים או ביעדים הסופיים. המודעות להגירה או לעקירה בשל נסיבות סביבתיות עולה בשנים האחרונות והיא מצאה ביטוי, למשל, בהצהרת ניו יורק של ועידת האו"ם מספטמבר 2016, ששמה דגש על שינויים סביבתיים כגורמים מניעים להגירה. כך, למשל, מחקר מקומי מאוניברסיטת ואן לאנג בהו צ'י מין סיטי מצא כי הגורם המשמעותי ביותר להגירה הינו הימלטות מהעוני וחיפוש תחומי עיסוק מכניסים יותר, וכי יש קשר בין השפעות סביבתיות שחלקן קשורות לשינוי האקלים לבין החלטות ההגירה של כ-14 אחוז מתושבי דלתת המקונג.

תופעה דומה מתרחשת בדֵלתאות רבות מסביב לעולם. אזורי דלתה של נהרות מסביב לעולם הם פוריים ביותר ומיושבים בצפיפות, בעיקר על ידי חקלאים שהם לרוב עניים מרודים. הדֵלתאות חשופות מטבען להשפעות שינוי האקלים, כמו עליית מפלס פני הים, והדבר מוביל לשינויים דמוגרפיים. מצריים, למשל, חוזה, בהצהרת ההתחייבות שלה בהתאם להסכם פריז (INDC), כי עליית מפלס מי הים תשפיע על אזורים נמוכים והדלתה של הנילוס וכי עליה לפתח יכולות להתמודד עם שינויים אלו והשפעתם על האוכלוסייה הכפרית כולל באמצעות הגירה פנימית.

לעתים הניסיון לפתור את הבעיה יוצר מעגל אכזרי ומייאש: צוות חוקרים בשם DECMMA הבוחן לאורך מספר שנים שלוש דלתאות באפריקה ובאסיה מצא שהפגיעה באזורים אלה מחריפה דווקא עם התפתחות ההתמודדות עם שינוי האקלים. פעמים רבות יוזמים השלטונות פרויקטים של הסתגלות לתנאים המשתנים כדי לסייע לתושבים שנפגעים מהם. אסטרטגיות ההסתגלות יכולות להיות שינוי בשימושי הקרקע או בניית תשתיות, אך מחסור בידע ובחירות לא מושכלות גרמו לכך שכושר העמידות של הקהילות במקומות אלו קטן. עובדה זו מגדילה את פגיעותן וכך דווקא מאיצים את תהליכי ההגירה הלא-מתוכננת. למשל, מערכת עצומה של סכרים שנבנו במקונג כדי למנוע הצפות של מים מליחים חוסמים את מעבר חומרי ההזנה שמהווים את בסיס המזון לדגה ולגידולים החקלאיים וכך פוגעת בחקלאים.

הגירה לעיר היא לעתים תולדה של החלטה אישית-משפחתית ולעתים כאמור בגלל הנעה של הקהילות במסגרת מדיניות מכוונת. מחקר השוואתי של הארגון הבינלאומי להגירה במימון האיחוד האירופי רואה בהגירה מבוקרת כלי שאינו מנוצל דיו במדיניות הסתגלות – למרות הנטייה לחשוב על הגירה במונחים שליליים, יש לה תרומות חיוביות במישור האישי ובכך שהיא אכן עשויה לעזור לאוכלוסיות פגיעות להתמודד עם שינוי אקלים, לפחות במובן של הצלת חיים.

ד”ר מיכל נחמני, עמיתת מחקר במכון גרנת'הם לחקר שינוי האקלים והסביבה ב-London School of Economics, המתמקדת בבחינה השוואתית של חקיקת שינוי האקלים ברחבי העולם, מסבירה כי מדיניות הסתגלות לשינוי האקלים היא אחת הבעיות המורכבות ביותר הניצבות בפני מקבלי החלטות – מעבר לחוסר הוודאות ואופק התכנון הארוך הנדרש, הסוגיות משתרעות על פני תחומים רבים; נדרשים אליהן משרדי ממשלה וארגונים רבים (חקלאות, מים, שיכון ופיתוח, בריאות, תעשייה, פנים ועוד) ורמות שונות של ממשל (לאומי, אזורי, מקומי). "על פי רוב שינוי אקלים אינו מקבל התייחסות כבעיה הוליסטית, אלא כבעיה נקודתית – כגון מניעת הצפה", אומרת נחמני. "הגירה מתוכננת היא אחד הפתרונות לבעיה מורכבת של עליית פני הים או של אובדן מקורות הכנסה חופיים, אך אותם משרדי חקלאות כבר לא עוסקים במה שקורה עם העיור הלא מבוקר של אלו שכבר אינם חקלאים עניים בכפר וכעת הם פועלים עניים בעיר. על מנת שיהיה אפשר למנוע נזקים נוספים שנגרמים ומהגירה בלתי מתוכננת – יש לשלב מאמצים בין כל גורמי התכנון והיישום".

ההשפעה של לחצים סביבתיים

לאן עוברים מהגרי האקלים החדשים האלה שנאלצים לעזוב את האזורים הכפריים שבהם התגוררו? על פי נתוני הבנק העולמי גדל חלקה של האוכלוסייה העירונית בעולם מאז אמצע המאה ה-20 מכ-34 אחוז ל-54 אחוז. גם בישראל, שתמיד היתה חברה עירונית ברובה, החלק היחסי גדל מ-77 אחוז ל-92 אחוז בתקופה זו. העירוניות הישראלית אולי אינה קשורה לשינוי האקלים, וגם ברחבי העולם המעבר לעיר תלוי בהקשר המקומי של גורמים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ומשפחתיים – אולם סביר להניח כי גם הגירה בעקבות שינוי האקלים צפויה להיות אחד מהגורמים שיאיצו את תהליך העירוניות בעשורים הבאים; הגירה מאזורים כפריים אל הערים היא תופעה כלל עולמית כאשר אחד מכל 200 תושבים באזורים האלה עובר לעיר בכל שנה.

על אף שבעיר יש הבטחה לרווחה כלכלית ולאיום סביבתי מופחת, היא לא תמיד מתממשת ואופי הפגיעוּת של הקהילות משתנה. ב-2050 צפויים יותר משני שליש מאוכלוסיית העולם להתגורר בערים אך כבר היום אלו נעדרות תשתיות לתמוך באופן מקיים בגידול האוכלוסייה. הבעיות הסביבתיות – זיהום אויר, זמינות מים, צריכת אנרגיה, טיפול בפסולת, זיהום אור ורעש, ואובדן קרקע לנדל"ן – מתעצמות ובעיית שינוי האקלים פשוט עוברת מיקום מחדש. כעת יש לפתח אסטרטגיות של חוסן עירוני כדי להתמודד אתה; מדיניות הסתגלות הנוגעת רק לצד אחד של התהליך תהיה כנראה לא מספקת.

ההגירה גם לא מניבה תמיד את הפתרון הכלכלי המבוקש והערים אינן יכולות לספק גם תשתית חברתיות-כלכליות כדי להתמודד עם הגידול בשיעור העניים בקרבן. לדוגמה באולאן-באטור, בירת מונגוליה, צמחו פרברי עוני במטמנות האשפה מסביב לעיר עם עשרות אלפי מהגרים שנמלטו מהבצורת במרחב הכפרי. אינדיקציה נוספת לכך שהתרומה הכלכלית של הגירה לעיר אינה גבוהה היא הגברת אי השוויון הכלכלי; דו"ח משותף למספר ארגונים של האו"ם על מצב בטחון המזון והתזונה לשנת 2017 קבע כי חלק גדול מהירידה העולמית בביטחון המזון קשורה ישירות להחרפת מאבקים אלימים מסביב לעולם שלעיתים מועצמים בעקבות מצבי קיצון הקשורים לשינוי האקלים.

תופרים פגיעה סביבתית

על אף שאין די נתונים בנושא, רצוי לבחון השלכות נוספות של הגירת האקלים על הסביבה, לא רק בשל תהליך העירוניות, אלא גם בשל השינויים במשלח היד של המהגרים. וייטנאם, למשל, היא היצואנית החמישית בגודלה בעולם של ביגוד – יש בה כ-6,000 מפעלים המעסיקים כמעט שלושה מיליון וחצי עובדים והיא ייצאה נכון ל-2016 בגדים בשווי של כ-28 מיליארד דולר שצפויים היו לגדול לכ-50 בשנת 2020.

תעשייה זו היא בעיקר חלק ממה שמכונה "אופנה מהירה", המאופיינת במחיר נמוך של פריטים ובתחלופה מהירה של קולקציות. לאופנה המהירה יש מחיר סביבתי עצום: צריכת מים וזיהומם, שימוש בכימיקלים רעילים, פסולת תעשייתית ומיליארדי פריטים שממלאים מטמנות ועוד; צבעי טקסטיל הם מזהם המים השני בהיקפו בעולם וסיבים זעירים של פוליאסטר, החומר הנפוץ בתעשייה, הם כנראה אחד מהמרכיבים המרכזיים בזיהום של מיקרו-פלסטיק באוקיינוסים. מהבגדים נהנים אולי לקוחות הקצה, אך חלק ניכר מהנזקים הסביבתיים נשאר במדינה היצרנית או מתפזר ברחבי העולם עם התובלה וזרמי הים.

המחיר הנמוך של הבגדים באופנה המהירה מתאפשר לא מעט בגלל כוח העבודה הזול והזמין שיוצרת ההגירה לערים הגדולות בווייטנאם. כך, במקום חקלאות שמייצרת ומייצאת מזון ושמתמודדת באופן מושכל עם שינוי אקלים, תומכים החקלאים לשעבר בתעשייה שהפגיעה הסביבתית שלה רבה. אחד האתגרים של מדיניות הסתגלות בכלל, וזו הנוגעת לרווחתם של בני אדם בפרט, הוא אכן היכולת להתמודד עם משתנים רבים כגון אלו.

אלו הן דוגמאות לאופן שבו המערכת הסוציו-אקולוגית מגיבה לשינוים המתחוללים בה. לשם המחשה, אפשר לחזור שוב לווייטנאם, בה התחלנו: לפני עשרות שנים החל תהליך בירוא של עצי המנגרובים, בין השאר בשפכי הנחלים של דלתת המקונג, כדי לפתח חוות של חקלאות ימית של פירות ים. המיזם של המדינה המתפתחת אולי הצליח מבחינה כלכלית, אבל הדלתה הפכה פגיעה יותר ופחות עמידה לשינוי האקלים שרק הלך והחריף מאז. ניסיונות ההסתגלות – בין בפרויקטים מקומיים ובין בהגירה – טומנים בחובם קשיים אחרים ואולי אף מאיצים בתורם את שינוי האקלים. הדבר מצביע על כך שלא רק "הטבע" יוצא מאיזון, גם המערכת החברתית-כלכלית הגלובלית משתבשת יחד עם המערכת האקולוגית.

לגבי התפתחות החקיקה והמדיניות בתחום, ד"ר נחמני צופה כי "ההשלכות החברתיות והכלכליות של שינוי האקלים הן מהאתגרים העצומים של דורנו, והן לא תיעצרנה במדינות מתפתחות. כבר ברור כי מתחים אנושיים וסביבתיים זולגים ללא שליטה מחוץ למקור המתח. נוסף על מה שהיה מובן מאליו עד כה, שיש להקטין את פליטות גזי החממה על מנת לצמצם את שינוי אקלים, כעת יש להתייחס אל מדיניות הסתגלות באופן רציני והוליסטי, והאתגר הגדול בתחום זה הוא אתגר של משילות. הכרה במורכבות הבעיה, ותכנון קפדני ובין-תחומי, עשויים להקטין את נזקי הענק שכבר מתרגשים עלינו".

משבר האקלים קורה עכשיו, בישראל ובעולם.

מדעני האקלים מסכימים באופן גורף שהסיבה למשבר היא פליטה מוגברת של גזי חממה על ידי בני האדם. למרבה המזל, היכולת לצמצם את פליטת גזי החממה נתונה גם היא בידי האדם. פעולות של מדינות ושל יחידים יכולות לסייע במזעור הנזק ובהיערכות לעתיד.

אתר אקלים ישראל מרכז את הידע העדכני בנושא משבר האקלים, ונותן כלים להבין טוב יותר את המשבר ואת הדרכים להתמודד עמו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

הרשמה לניוזלטר

כתבות נוספות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin